פסק-דין בתיק תא"ק 29250-04-11

1.      התובע הגיש כתב תביעה בסדר דין מקוצר על סך 254,573 ש"ח כנגד הנתבעים כאשר כנגד כל הנתבעים ניתן פסק דין, למעט הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"). על פי כתב התביעה, הנתבע 1 שהוא הלווה והחייב העיקרי (להלן: " החייב העיקרי" או " הלווה") לווה מהתובע סך של 100,000 ש"ח ביום 7.4.2008. על פי כתב ההתחייבות שבנספח ד' שבכתב התביעה, הנתבע הוא אחד הערבים לחיובי החייב העיקרי. החייב העיקרי הפר את ההתחייבות להחזר ההלוואה ופיגר בפירעון ההלוואה, ולפיכך התובע העמיד את יתרת ההלוואה לרבות סכום הפיגור בצירוף ריבית והצמדה כנגד הנתבעים, לרבות הנתבע. אין מחלוקת כי הנתבע חתם כערב על גבי כתב ההתחייבות. יש לציין, כי הנתבע היה ערב אך ורק להלוואה על סך 100,000 ש"ח ולא להלוואה נוספת שנטל החייב העיקרי, ולפיכך סכום התביעה כנגד הנתבע הינו סך של 88,447 ש"ח בתוספת ריבית כאמור בהסכם בין הצדדים.

2.      הנתבע הגיש בקשת רשות להגן ובתצהירו טען כי לא קיבל מסמכים מן הבנק. עוד טען, כי הוא במעמד של ערב יחיד והבנק לא יידע אותו בכך ואף לא גילה לו פרטים נוספים שהם מהותיים ונדרשים על פי הדין. עוד ציין הנתבע בבקשת הרשות להתגונן כי בחודש ספטמבר 2010 ביקר בסניף הבנק ושוחח עם סגנית המנהלת ושאל אם הכל בסדר עם הלווה והיא ציינה כי יש פיגור בתשלום, אך ציינה כי הכל בסדר והבנק לא  ינקוט נגדו בשום הליך עד למיצוי ההליכים כנגד הלווה. עוד ציין הנתבע, כי בחודש נובמבר קיבל מהבנק מכתב ולפיו הלווה מפגר בתשלומי ההלוואה ובעקבותיו יצר קשר עם הלווה ומסר לו סכום של כ-12,000 ש"ח על מנת שישלם לבנק את חוב הפיגורים, דבר אשר התברר לו בדיעבד כי החייב העיקרי לא עשה. אולם כאשר החייב העיקרי שוב נקלע לחובות הבנק לא טרח להודיע לו על כך. עוד ציין הנתבע כי לקראת סוף שנת 2010 הלווה הספיק למכור את דירת מגוריו וכן רכוש אחר שהיה בידיו ולו היה יודע כי הלווה אינו מקיים את התחייבויותיו היה מטיל עיקול על דירת המגורים ונפרע מכספי מכירת הדירה או שהיה משלם בעצמו את התשלומים כפי שעשה בחודש נובמבר 2010.

3.      הנתבע נחקר על תצהירו בחקירה נגדית ולאחר מכן הצדדים סיכמו בכתב.

דיון והכרעה

4.       הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם) וב ע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נט(3), 41. אולם כלל הוא, כי נתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן חייב להידרש לפרטי טענות ההגנה שלו ( ע"א 18/66 חפץ נ' אוצר הקבלנים בע"מ, פ"ד כ(3) 265). אין די בקיומה של מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה אם נהיר, כי אין לנתבע סיכוי להצליח בהגנתו והיא בבחינת "הגנת בדים" (ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם).

5.      אשר לטענה כי התובע לא המציא לנתבע מסמכים, הרי שלא הוצג בפניי כל מכתב דרישה ואף לא צורף לבקשת הרשות להתגונן מכתב שבו פירוט כנדרש של המסמכים, ולכן איני רואה כיצד ניתן לתת רשות להתגונן על סמך אמירה כללית בלבד בבקשת הרשות להגן. הלכה פסוקה היא, כי בשלב של תביעת בנק נגד הלקוח, הדרישה לצירוף מסמכים, היא מינימלית. ההסכמים על פיהם נוהל חשבון החייב, כתב ההלוואה עליו חתם, דפי חשבון ואישור בדבר שיעור הריבית, מהווים מערכת מסמכים מספקת, בתביעה בנקאית, לצורך קיום התנאי בדבר "ראשית ראייה" בכתב, כנדרש בתקנה 203 לתקנות סדר הדין האזרחי. ראו לעניין זה ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמודים 397-398, וכן ע"א 2418/90 רלפו ישראל נ' הבנק למסחר פ"ד מז (5) 133,137 ובו נקבע כי בשלב ההגשה של תביעת הבנק נגד לקוח הדרישה למסירת מסמכים היא מינימלית ודי בצירוף ההסכמים ובפרוט היתרה הסופית. עוד יש לראות את פסק דין בע"א 3486/01 וולך יצחק נ' עמירון סי.טי.אל. מימון והשקעות בע"מ אשר קבע כי יש לאבחן בין חובת גילוי המסמכים בהליך רגיל לבין חובת גילוי מסמכים בהליך של טרום דיון בבקשת רשות להגן, שאז חובת הגילוי מצומצמת הרבה יותר ומשתרעת רק על מסמכים הכרחיים הדרושים לביסוס בקשת הרשות להגן. עוד לעניין זה ראו בערעור אזרחי 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (3) 188 עמוד 196 (להלן: " הלכת הילולים"), רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד נ' אפ. אר. למימון (להלן: " הלכת אפ.אר."), תיק אזרחי 14218/03 בנק הפועלים נ' עזבון המנוח הבי, תיק אזרחי 21897/03 בנק הפועלים נ' י. ו י. סוכנויות החשמלית בע"מ וכן בש"א 16770/08 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אדי כהן.

6.      מפסקי הדין לעיל עולה כי אין חובה כללית למסור מסמכים בהליך מתן רשות להתגונן, אלא לאחר שהמבקש נימק את הסיבות בגינן נדרשים לו המסמכים ואת סבירות הבקשה. כל החלטה אחרת תגרום לעיכוב רב במתן רשות להתגונן ותפר את האיזון בין זכויות הצדדים, כפי שביקשו ליצור הלכת אפ.אר והלכת הילולים. אסור להפוך את גילוי המסמכים בהליך בקשת רשות להגן מאמצעי למטרה של משיכת זמן והתשת הצד שכנגד. מול זכותו של הנתבע לשטוח את טענות ההגנה העומדות לטובתו עומדת זכותו של תובע לקיים הליך קצר, יעיל, שכן לכאורה קיים חוב. ולכן טענה כפי שטען הנתבע במקרה זה ללא הצגת מכתב דרישה מפורט אינה מקימה הגנה.

7.      אשר לטענה כי הנתבע הוא ערב יחיד והבנק לא פעל על פי הדין ולא גילה לו פרטים מהותיים, הרי שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המסמך מש/1 שהוצג במהלך הדיון והוא מסמך "גילוי מידע לערב יחיד או מוגן" אשר הנתבע חתם עליו וממנו עולה כי כל הפרטים הנדרשים בדין גולו וממילא התברר במהלך החקירה הנגדית, כי הנתבע היה בקשר עם החייב העיקרי שהיה חבר ילדות שלו (עמ' 1 שורה 18) והיה מודע לתשלומים שהיה על החייב העיקרי לשלם, והוא אף מציין כי יתכן מאד שקיבל את לוח הסילוקין של ההלוואה הביתה (עמ' 2 שורות 17-19), לכן טענתו זו איננה מעמידה הגנה כנגד התביעה.

8.      אשר לטענה כי התובע לא שלח לנתבע הודעה על אי קיום התחייבויות החייב העיקרי, הרי שגם טענה זו אין בה ממש. הנתבע עצמו ציין כי ידע שחברו הסתבך, כאשר החל לקבל טלפונים "מכל מיני מקומות לא נעימים" (עמ' 2 שורות 23-25) ולכן הלך  לבנק והתעניין במצב ההלוואה. הוא ישב עם מנהלת הסניף שהסבירה לו שהיא הצליחה ליצור קשר עם החייב העיקרי והוא אמור לשלם בתוך שבועיים (עמ' 2 שורות 26-18).לאחר שקיבל מידע ממנהלת הסניף, הוא קיבל מכתב שהחייב העיקרי אינו עומד בתשלומים. לאחר קבלת המכתב הוא אף שילם סכום של 12,000 ש"ח לחייב על מנת שישלמו לבנק, אך הסתבר שהחייב העיקרי לא שילם את הסכום לחשבון הבנק, אלא לקח אותו לעצמו. הנתבע טוען עוד כי הבנק לא התריע בפניו שהחייב העיקרי ממשיך לא לעמוד בהתחייבויותיו בתחילת חודש דצמבר 2010 כאשר ניתנה לו הלוואה נוספת. אולם מן העדות של הנתבע עולה במפורש כי היה מודע למצבו הקשה של החייב העיקרי לאורך כל אותה תקופה. וכידוע על פי החוק גם אם לא קיים הבנק חובה המוטלת עליו צריך הנתבע להוכיח כי הדבר גרם לו נזק (סעיף 26 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967). משידע הנתבע היטב שהחייב העיקרי שקוע בחובות ואינו יכול לקיים את חיוביו, הרי שהיה עליו לנקוט מכח ידיעתו הוא את כל האמצעים העומדים בפניו ולא להמתין להודעה כזו או אחרת של הבנק.

9.      יש לציין כי ב-29.11.2010 שלח הבנק התראה לנתבע על כך, שהחייב העיקרי אינו עומד בתשלומים. העובדה שמספר ימים לאחר מכן לווה החייב העיקרי מהתובע סכום נוסף על מנת לאפשר לו להחזיר את ההלוואה שלקח אינה מעלה ואינה מורידה לעניין חבותו של הנתבע, ולטעמי הבנק לא היה נדרש לשלוח מכתב התראה נוסף עשרה ימים לאחר ששלח את המכתב הקודם.  

10.  לסיכום, הנתבע הודה בתצהירו ובחקירתו שהיה מודע למצבו הכלכלי הקשה של החייב העיקרי, הוא אף ניסה לסייע לו ולשלם חלק מן החוב הפיגור, ואף הומצא לו מכתב דרישת חוב של התובע, ובכל זאת לא פעל לא להפסקת הפיגורים ואף לא לביצוע העיקולים, כפי שטען שהיה עושה. מכאן שלנתבע לא עומדות טענות הגנה ראויות להתברר ומדובר בהגנת בדים אשר יש לדחותה כבר בשלב זה.

סוף דבר

11.   אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן.

12.  הנתבע ישלם לתובע סך של 88,447 ש"ח בצירוף ריבית כקבוע בהסכם בין הצדדים ובדין לגבי ערב.

13.  הנתבע ישלם לתובע הוצאות בסך של 1,200 ש"ח וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 5,200 ש"ח.

ניתן היום,  י"ז טבת תשע"ג, 30 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: